רשב״א על נדה מ״ז

1 הא דתנן: אי זהו סימנים ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה קמט תחת הדד. פרש"י ז"ל דאצמל קאי והיא הבוגרת וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו. והקשו בתוספות דבגמרא גבי אלו סימני בגרות קתני ר' יוסי אמר משתקיף העטרה ודוחק הוא לומר דאידי ואידי חד שיעורא דא"כ למה שנה ר' יוסי את לשונו. ועוד דבכולהו תנאי דבריתא ליכא חד דאמר שיעורא דמתניתין. ועוד דאם כן בבוחל לא יהבי שיעורא וסימנא ומאי קאמר בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות מלמטה ואנן אכתי לא ידעינן שיעורא וסימנה דבוחל. ומיהו מדברי ר"ח ז"ל ניכר שאף הוא מפרש כן ופירוש בוחל מלמעלה אם התחיל ראש החוטם להלבין. ונראה שפירש כן מפני שאמרו בגמרא בוחל כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משילבינו ראשיהן ולומר שאף בוחל דמתניתין משיתחיל ראש החוטם להלבין. אבל ר"ת ז"ל פירש דאי זהו סימן אבוחל קאי אבל אבוגרת לא צריך למיהב שיעורא וסימנא דהא פשיטא להו דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד ומאי דלא פריש במתניתין פריש בבריתא אלו הן סימני בגרות ועוד הביא ראיה הרמב"ן ז"ל דמשום דסליק מהאי פירקא קתני באידך פרקין בא סימן התחתון עד שלא יביא העליון, כלומר עד שלא יצא העליון השנוי באידך פירקי', דהיינו על כרחיך בוחל דשוה לסימן התחתון כדאיתא הכא.

2 ומסר להו לערבאי. מכאן דקדקו בעלי התוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי וה"ה לעבד שהוא מותר בגויה דלא גזרו חכמים גויה משום נשג"א אלא בישראל אבל בעבדים לא ואע"ג דאסירי בנדה ואסירי באשת איש מדאורייתא. ובשילהי ע"ז עו, ב דאמר ליה שבור מלכא לבטי אדכרת לך מאי דעבדת באורתא ופרש"י ז"ל ששלחו לו זונה כדרך ערביים וקבלה ורב יהודה לא קבל. אמר ר"ת ז"ל דאצ"ל שלא היה רשע, אלא מותר גמור היה בה דעבד היה כדאמרינן בקידושין ע, ב בטי בר טבי ברמות רוחיה לא קביל גיטא דחירותא, ולדבריו הוא דא"ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי משום דאף העבדים אסורים באיסורי גויים ובאיסוריהן כישראל, והא דאמר ליה שבור מלכא אדכרת מאי דעבדת באורתא משום דשבור מלכא היה טועה שהיה סבור שאף הוא אסור בהן כישראל א"נ מפני רוע ההנהגה אמר לן כן.

3 הלכה כדברי כלן להחמיר. אין להקשות כאן מיהא דאמרינן כדברי זה וכדברי זה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך דהכא שאני דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר ולא להחמיר על עצמו. ודוכתי' בפרק בנות כותיים נדה לה, ב בפלוגתא דרב ולוי דמעין אחד ושתי מעינות דאיכא מאן דפסק הת' בששופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ובשופעת מתוך מ' לאיזה מ' בשניהן להחמיר כחומריה דרב וכחומריה דלוי.

4 אי זהו חצר צורית וכו'. הקשה ר"ת ז"ל דבפרק השוכר את הפועלים בבא מציעא פח, א א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ופליג ר' ינאי אבריתא, ור' יוחנן דפליג עליה התם היכי לא אקשי ליה מינה. ותירץ הוא ז"ל דהתם פליגי בדאורייתא דלר' יוחנן אפי' דבר תורה חצר קובעת למעשר וכדמייתי התם קרא דואכלו בשעריך ור' ינאי סבר מדאוריתא אין חצר קובעת מדכתיב בערתי הקדש מן הבית אבל מדרבנן מקבע קבעה והכא בדרבן.

5 שנה האמורה בקדשים וכו' כן מעת לעת. אף על פי שכולל אותן כולן במעת לעת אין מעת לעת. האמור כאן שוה דמעת לעת האמור לענין קדשים שעות פוסלות בהן כדאמרינן בפ"ב דזבחים כה, ב וכן שנה האמורה לענין בתי ערי חומה כדמשמע בפרק בתרא דערכין לא, א דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא שנה של מנין עולם והדר דריש מעת לעת מדכתיב ימים תהיה גאולתו דמשמע דאתא לשעות כבקדשים, אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעיא מעת לעת לשעות כדמוכח לעיל נדה מד, ב גבי הא דאמרינן מאי בינייהו ואוקימנא ל' יום איכא בינייהו ואם איתא דמשעה לשעה בעי', לימא יום אחד של שנה רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר מיד שיתחיל היום של שנה רביעית סגי ליה ולרבנן עד שתגיע לשעה שנולדה ממש, אלמא משמע מדלא מוקי פלוגתייהו בהכין דקים להו לרבנן דשנים שבבן ושבבת לא מעכבי בהו שעות.

6 שנה האמורה בקדשים שנה שלו. דכתיב כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של עולם, הקשה ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן ז"ל למה לי קרא תיפוק לי דאם למנין העולם היאך היו מקריבים קרבנות בראש השנה, אם נולדו שמונה ימים קודם ראש השנה אם כן עברה שנתם ואם נולדו יום עצמו של ראש השנה אם כן הוו להו מחוסרי זמן. ותירצו בתוס' דלא קשיא וכמאן דאמר התם בזבחים דלא מנינן שנה אלא משעת הרצאה ואילך דהיינו שמונה ימים אחר שנולד והילכך משכחת להו כשנולד שמונה ימים קודם ראש השנה.

7 רב גידל אמר לערכין. וא"ת אי לערכין דוקא תיהדר קושיא לדוכתא דלא משכחת לה תנאי. וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג אף על גב דליכא תנא דקאי כותיה.